מיומנה של מפתחת תוכנה

ביום-יום אני אשה, מפתחת תוכנה מובילה,  מנהלת מוצלחת למדי כותבת מאמרים בזמני הפנוי ו… אמא. הג'אגלינג הזה לא משאיר לי הרבה מקום להתעסק עם גורל העולם. אבל מחייב אותי  לדאגה מתמדת לכיוון שאותו עולם מתקדם אליו. מאין פרדוקס כזה. כשאין לך ילדים הרבה דברים ממך והלאה, ויש לך זמן. כשיש ילדים אין זמן אבל פתאום אכפת  לך מהכל.

רבים היום מתחבטים בשאלה  האם לעשות ילדים בכלל.

האם זה הוגן להביא אותם לעולם לא מושלם כזה, אפילו אכזר (לפעמים)  רק כי אני רוצה? האם לא נכון יותר להשפיע על העולם לטובה. לבנות עולם טוב יותר ולהשקיע בזה. במקום בילדים? ולמה לוותר על החופש שלי בכלל!? בישראל יש השפעה חזקה של דעת הקהל  -שממש מצפה מאיתנו לעשות ילדים, מה שמסביר גם את שיעור  הילודה הגבוהה יחסית במחוזותינו.

אבל אולי תתפלאו לגלות שברוב העולם המגמה היא שיעורי ילודה שהולכים וקטנים. ביפן ואירופה מדובר בתופעות המאיימות על החוסן הכלכלי(מי יממן את הפנסיות והטיפולים) ואף הקיומי של האוכלוסיה (ביפן האוכלוסיה צפויה להתחיל להצתמצם כבר ב2020 כששיעור התמותה יעלה על זה של הילודה). באירופה במדינות מסויימות זו היתה התחזית עד שגל הפליטים "הציל את המצב". וכעת ניצבות אותן מדינות מול אתגרים כלכליים ותרבותיים לא פשוטים, בלשון המעטה .

גם במדינות העולם השלישי מספר הילדים למשפחה במגמת ירידה מתמדת כבר כמה עשורים. יצאתי לחקור את התופעה. התוצאות הממו אותי כל כך שאני חייבת לשתף אותן כאן! ראש אחר:

את מ', אשת רוח ותרבות תל אביבית -בשנתיים האחרונות לפני זה היתה אשת העולם הגדול, אני פוגשת בלופט המעוצב שלה. היא מכינה לנו כוס קפה ומכניסה אותי לעולם אגדי ונשכח, עבורי, שבו יש לקום מתי שמתחשק,  אין טיטולים ואפשר אפילו לסיים את העוגה עם הקפה בבית בשעת בין ערביים ואף אחד לא מבקש ביס.

אחרי שסיימתי לשאול שאלות נימוסין  עברתי למה שבאמת מעניין אותי:

אני – זה לא קצת בודד וריקני ככה?

מ' – מה ריקני?!

אני – כל המצב הזה שאין לך אף אחד בבית.

מ' – קודם כל אני בזוגיות. יש משפחה וחברים.

ולא. לא בודד לי. ובטח לא ריקני.

דווקה מאד נעים לי לפעמים לא להיות כבולה  במחויבויות . אם כן קורה שבודד לי או עצוב – אני קובעת  עם חברה טובה לכוס קפה או עם בן הזוג לדייט. או עושה משהו אחר שבא לי." היא מדגישה את ה"בא לי". ואני קצת מקנאה . טוב. קצת יותר מסתם "קצת".

מ' ממשיכה – "התנדבתי פעם במרכז שנתן תמיכה למשפחות מעוטות יכולת. ראיתי שם אמהות שלא יכלו להרים את הראש נפשית וכלכלית בגלל שבחרו , בצורה לא הכי מושכלת לדעתי, להביא ילדים. זה אולי יעצבן הרבה אנשים – מה שאמרתי עכשיו. במיוחד כאן, בארץ ה"פרו ורבו" שלנו. אבל  לדעתי הרבה נשים אחרי לידה ועד שהילדים גדלים מרגישות נורא בודדות. והן לפעמים לא מסוגלות גם ליצור קשרים ונשארות דווקא הכי לבד. לבד . גם קשה מאוד לתחזק זוגיות היום עם ילדים. בשנות ה – 70 ,כשהייתי בת20, אפילו ה – 80 הכל היה פחות תובעני. היום זה ממש מרוץ עכברים. אז לפעמים הן נשארות בלי בעל. כי אין זמן לביחד. ואז כשהילדים גדלים. הן תקועות בלי חברים או תחביבים משמעותיים. גם הילדים לא תמיד קרובים להורים.זו , בעיני, בדידות לשמה.

לי יש חיים. אני לא בודדה ולא אהיה כי הקשרים שלי מבוססים על תחומי עניין משותפים. אוהבים אותי. לא את הגיל והמין של הילדים שלי." מ' נותנת לי קריצה עוקצנית.

מ-ק' ,קרייריסטית  צעירה ומטופחת , אני שומעת משהו קצת שונה. היא מסבירה לי שהפיתוח הטכנולוגי שהיא עובדת עליו עכשיו בטח יעשה הרבה רעש וכסף בקרוב. אחרי שהיא תרגיש שהיא  עומדת לגמרי בזכות עצמה על הרגליים ויכולה לפרנס את עצמה, היא תחשוב על נטל המשפחה.

ק' לא מאמינה  שכדאי לעשות ילדים בלי לספק להם את כל הטוב החומרי הרצוי. זה כולל את  ההשכלה האוניברסיטאית ואלף ואחד חוגים וטיולים בדרך. היא גם רוצה שיהיה לה כסף לרכוש עבורם דירה שתחכה להם. היא מעדיפה לא לעשות ילדים  בלי לתת להם ה-כ-ל. גם אם זה אומר שלא יהיו לה.

כשאני מספרת לה על התחושה המיוחדת הזאת שמרגישות כמעט כל האמהות -אותה תחושה  כאשר בפעם הראשונה את מרגישה שקבלת אוצר לידייך. התחושה הזאת שעכשיו את אחראית לאושר של היצור המדהים הזה. יצירה שבראת. התחושה הזאת שלא  משתווה לשום דבר אחר. ואין אותה באף חוויה אחרת. כשאני תוהה האם החשש לא לספק לילדים משהו חומרי שווה את הסיכון להפסיד את החוויה הזו -היא רק מתבצרת בעמדותיה.

ראשי מדינות שלא חוו את התחושה הזאת

משהו מהשיחה שלי עם מ' לא מרפה ממני. כשאני מעמתת אותה עם העובדה ששום דבר לא ישתווה לאמהות היא מפצירה בי שהיא כל כך פעילה בארגוני זכויות אדם ש:"'כולם היו בני". "מה ההבדל בין ילד שהזדקן לילד שיצא ממך הרגע?" היא מפצירה בי. "ברמה האנושית "- היא מדייקת."ברור שיש הרבה שוני. אבל כולם נולדו שווים.

גם הבן האשכנזי שלך וגם האריתראי הבוגר מדרום תל אביב. הם אנשים בסופו של דבר. אבל לא לכולם יש אותן הזדמנויות. האמהות שלי" היא אומרת "באה למימוש בהתנדבות שלי. ברצון לפתח לכולם כמה שיותר הזדמנויות. אני. למשל. מתנדבת בבית תמחוי בדרום תל אביב ועוזרת בשיקום נרקומנים. כולם היו בניי. כולם שווים. ובזה אפשר לומר שאני יותר אמא עולמית מאשר מישהי שמטפלת בילד אחד וכל השאר ממנה והלאה." אני מבינה מה שמ' אומרת. אבל לא יכולה שלא לחשוב על  אירוע מזעזע שאירע לא מזמן באנגליה.

ילדה אנגליה נאנסה בידי פליט מבוגר. באופן די מזעזע הוא קיבל רק 6 חודשים של עבודות שירות, בהתבסס על העובדה  שבתרבות ממנה הוא בא האירוע לא נתפש כאונס או מעשה חריג.. כך החליט שופט אנגלי. אז -כולם היו בניי? כל התרבויות צריכות להיות שוות? נכון הפליט הזה לא אשם. אבל הילדה שנפגעה אשמה עוד פחות. והשיוויון המדומה הזה יכול להראות נורמלי רק בחברה בה כבר אין הבנה מה ההבדל שבין ילד ומבוגר. זה מץרחש כאשר מי שיושב בראש הפרמידה אין לו את ההבנה הבסיסית הזאת -כי אין לו את זה בחייו האישיים.

ולצערי לגברת ראש ממשלת בריטניה אין ילדים. מבחירה. ולכן חסר לה הרגש הזה . שאתה אחראי על עולם קטן שבראת. יש אולי אשליה אופטית של תחושת אחריות. אבל זה לא אותו הדבר. זה עולם מדומה בו אנס שווה ערך לקורבנו הקטין בשם האידיאל הטהור.  הבעיה שגברת מיי לא בודדה. יחד איתה פנויים "לתקן" את אירופה גם הקנצלר הפדרלית של גרמניה אנגלה מרקל, ראש הפרלמנט הסקוטי, ראש ממשלת הולנד, צרפת ושוודיה… ולכולם אין ילדים.

לכן אני יודעת שבישראל במאה אחוז אעדיף מנהיג שהחזיק במו ידיו עולם קטן , שברא בעצמו. מנהיג שמבין שהוא רוצה להפוך את העולם למקום טוב יותר ולא ברמה האידיאולוגית בברכת פרו ורבו ומלאו את כל הארץ.